יחסי שכנות בהלכה: הגבלה על זכויות הפרט

ביחסי שכנים קיימות זכויות אזרחיות לצד חובות. התורה מכירה בערך החשוב של יחסי שכנות ולעיתים מגבילה את זכויות הפרט בתוך ביתו כדי לכבד זכויות של השכנים

יהודה ברנד

מאמר זה עוסק ביחידה החברתית הראשונה שמעבר לאדם היחיד ומשפחתו: השכנים. החובה להתחשב בשכן מטילה את המגבלות הראשוניות על "חירותו" של בעל הבית לעשות ברשותו כרצונו. הצורך לאזן בין צורכי השכנים ורצונותיהם הוא הגרעין היסודי של כל ישוב של בני אדם בכלל ושל יהודים שומרי תורה מצוות בפרט, ומצביע על האתגר העיקרי של "זכויות האזרח" : הצורך לאזן בין זכויות כלל האזרחים. באמצעות עיון בדגם הבסיסי של זכויות השכנים והאיזון ביניהם ניתן לדון באופן כללי בזכויות האזרח ע''פ ההלכה.

רעות אחווה שכנות

אחרי שהונחו היסודות לזכויות הפרטיות של האזרח אפשר לפנות לדיון באיזונים ביניהן לבין הדרישות הנובעות מהיות אותו אזרח חלק מן המשפחה, הקהילה והחברה. הגרעין היסודי של הארגון החברתי טמון ביחסי השכנות, ובהם עוסק מאמר זה. חשיבותה של השכנות לצד הרעות והאחווה מתוארת בספר משלי:

רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב,

וּבֵית אָחִיךָ אַל תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ .

טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק (משלי כז, י) .

שלושה סוגים של קשרים בין בני אדם מופיעים בפסוק: רעות, קרבת משפחה ושכנות. רעות היא עניין אישי המסור ללב, ואינה טעונה הסדרה ציבורית. המשפחה מבוססת על יחסי אישות וקרבת דם, אבל מעבר ליסוד המשפטית, האישי והטבעי שבה היא מורכבת גם מסדרים חברתיים ואורחות חיים מוסכמים, ולכן היא מחייבת חקיקה, משפטית או הלכתית, שתגדיר את חוקיה ואת סדריה.

שכנות היא דגם שלישי של קרבה, אשר יידון בהמשכו של מאמר זה. על פי חומש בראשית ודברי הימים, אומות העולם, ובכללן שבטי ישראל, התפתחו מתולדותיהן של משפחות. בחברה הקדומה, המבנים החברתיים התרחבו מן המשפחה : אדם, וסביבו משפחה גרעינית שהיא חלק מן המשפחה המורחבת — מעבר לאלו השבט, המורכב מכמה משפחות, ומעבר לו בית האב והשבט. ובהמשך - העם. המבנה החברתי הנשען על אבני היסוד של המשפחה עמד ביסודה של כל חברה אנושית בראשיתה.

בעת החדשה, החברה העירונית, ואפילו הפרברית והכפרית, חדלה מלהתבסס אך ורק על קשרי משפחה ועדה, והזיקה החברתית השכיחה ביותר היא זו שבין שכנים. החברה מאורגנת מן המעגל הקרוב של דיירי הבית המשותף ושכנים החולקים חצר משותפת למעגלים המתרחבים של הרחוב והשכונה, היישוב והעיר, עד השכנוּת למעגלים הרחבים ביותר של מדינה לצד מדינות אחרות. מבוססת על קרבה גיאוגרפית, ושונה מרעות וממשפחה, שבהן הקשר הבין – אישי אינו תלוי בקרבה גיאוגרפית .

בזמננו, כשיותר ויותר מבנים הופכים לרבי קומות המאכלסים עשרות רבות של דיירים, הקשרים בין השכנים נחלשים ברמה כזו או אחרת. בבניין מגורים גדול יכולים להתגורר לאורך שנים דיירים שאינם יודעים איש על רעהו כמעט מאומה. אף על פי כן, המגורים בשכנות מחייבים אותם להסדיר ביניהם את אורחות החיים המשותפים, כגון תשלום הוצאות אחזקת הבניין. לכן, גם אם אין ביניהם אחווה ורעות חייבים להתקיים ביניהם יחסים חברתיים מינימליים, והם — ולא המשפחה — הם כיום הגרעין של כל המעגלים החברתיים.

ההכרח להסדיר את החיים המשותפים בין השכנים הוא האילוץ המניע את המשפט החברתי והאזרחי גם בהיעדר כל פן אידיאולוגי, ערכי או ידידותי ליחסים אלו.

שכנות וירטואלית

בעידן הווירטואלי, אשר בו הקשרים בין אנשים בין אנשים מתהדקים יותר ויותר במקביל לזה הגיאוגרפי, אפשר להרחיב את מושג השכנות גם לשכנות וירטואלית. היבטים רבים של השיתוף ברשתות החברתיות הדיגיטליות מתאימים יותר לדגם השכנוּת מאשר לדגם החברות, והם מצריכים הסדרה משפטית והלכתית כמו יחסי השכנות הגיאוגרפיים . לא בכדי רווחים המונחים "קהילה" ו"אתר" בהקשרים של המרחב הווירטואלי. כך לדוגמה, העיסוק בגבולות צנעת הפרט ובלגיטימיות של החדירה לרשותו הווירטואלית ובמעקב אחר תנועותיו ופעילותו בה נראה כהעתקה של הדיונים בדבר הזכות להצנעה במרחב הגיאוגרפי שנדונה במשנה במסגרת הלכות שכנים .

הפסוק הפותח פרק זה, מספר משלי, מבחין בין קשרי המשפחה לבין הקשרים הנוצרים בין שכנים ומצביע על האפשרות שקשרי שכנות טובה יהיו עדיפים על פני קשרי משפחה. הדיון באדם כ"אזרח" ייפתח אפוא בהלכות שנועדו להסדיר את יחסי השכנות באופן שבו תתקיים הברכה "טוב שכן קרוב" .

שכן קרוב

מקור ראשוני בתורה המכיר ביחסי שכנים שכן קרוב כתופעה בעלת משמעות שמעבר לקרבה הפיזית של מקום המגורים נמצא בפרשת קורבן הפסח:

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר : בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה,

וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת .

וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה,

וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ

בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת . אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה ( שמות יב, ג - ד ).

קורבן הפסח במצרים נועד לאכילה בחיק המשפחה, בבית פנימה. בליל יציאת מצרים היו הבתים סגורים מפני המשחית המשתולל בחוץ, וכל משפחה התכנסה בביתה הפרטי והמוגן לחוג את הפסח. ההנחיה המאפשרת לצרף במידת הצורך את השכנים הקרובים מעידה על הזיקה בין קשרי אחווה משפחתיים לבין קשרי שכנות קרובה. התנא הק' רבי שמעון בר יוחאי הבין שיש בהוראה זו גם הדרכה לדורות הבאים:

שכינו קרוב לביתו. רבי שמעון אומר : אף פסח דורות

וכל כך לא דברה תורה אלא מפני דרכי שלום .

שלא יהא אדם מניח אהבו ושכניו מכיריו ומיודעיו ואחד מבני

עירו והולך ועושה פסח אצל אחרים, שנאמר : "טוב שכן קרוב

מאח רחוק" ( מכילתא דרשב"י יב, ד [ עמ' י ] ).

מפשוטו של מקרא משמע שההפניה לשכן הקרוב היא עצה מעשית המסייעת ולהימנע למשפחות קטנות ומעוטות סועדים לאכול את הקורבן בשלמותו מאיסור "לא תותירו ממנו עד בוקר" ( שמות יב, י ). אולם רבי שמעון רואה בכך הנחיה מוסרית : יש לטפח את הקשרים עם השכנים, עם המכרים ועם המיודעים ולא להתרחק ולחגוג את הפסח עם זרים . דברי רבי שמעון מניחים את היסודות

לבניינה של קהילת שכנים המטפחת גם קשרי רעות ושותפות בין חבריה.

השכן הקרוב וכלל האומה

עיון נוסף במושגים "בית אבות" ו"שכנו הקרוב" והעם הגדול בהקשר של קורבן הפסח מעורר מחשבות בנוגע ליחס בין היחיד לציבור ובין האזרח לעם, שלהן השלכות מרחיקות לכת בנושא שבו עוסק מאמר זה.

חג הפסח הוא מועד "הולדתו" של עם ישראל ביציאת מצרים, והוא נחגג בקהל עם : הכול עולים לרגל לירושלים ומתכנסים יחדיו להקרבת קורבן הפסח במקדש.

החג מסמל במידה רבה את אחדות האומה, את מוצאה המשותף, את שאיפותיה ואת ייעודיה . והנה, במפתיע, אכילת קורבן הפסח אינה נעשית בפומבי וברוב עם . לכל שה חבורת אוכלים שנמנו מראש והתוועדו להשתתף בקורבן המסוים, זה ולא אחר . הם מחויבים לסעוד את סעודת ליל החג יחדיו ואינם רשאים להיפרד יש בכך ולעבור לחבורה אחרת או לצרף אליהם מי שלא נמנה עימם מראש.

יותר מרמז וסמל לכך שאחדות האומה אינה נוצרת ממחיקת המגוון ומביטול הייחוד של הקהילות המרכיבות אותה : בתי האב והמשפחות. יחידות חברתיות נבדלות דוגמת "הוא ושכנו הקרוב" אמורות לשמר את פרטיותן ואת ייחודן גם באירוע ההתכנסות הגדול, השנתי, של כל האומה.

"שכן קרוב" דומה במקצת לבן משפחה, אבל שונה ממנו. הוא מאפשר לשמר את האווירה הביתית, המשפחתית והאישית של חבורת ליל הסדר, ועדיין אינו הופך את סעודת החג לאירוע המוני או כלל לאומי כמו הקרבת הזבחים במקדש או עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים, המכנסות את כל העם סביב מרכז אחד. עם זאת הוא פורץ את גבולות קרבת הדם המשפחתית ופותח את הבית ואת הלב אל האחר, אל הזולת, אל הזר.

הסתירה הזו, לכאורה, שבין שימור מגוון המשפחות, הקהילות והשבטים, לבין חיבורן יחד לעם ולחברה, מלווה את כל תפיסת האזרחות במדינה. המתח נעוץ בפער בין העם המתפתח ממשפחת האבות בספר בראשית לבין העם המופיע כחטיבה אחת שלמה של שישים ריבוא יוצאי מצרים בספר שמות.

המתח הזה נמצא גם בפער בין אוסף גג של שבטים כפי שהיא מתוארת בספר שופטים בימים שבהם "אין מלך בישראל" לבין החתירה למלכות אחת שתנהיג את כל העם, המופיעה בספר שמואל.

הדרך ליצירת האיזונים הללו בדרך ההלכה אינה באמצעות נוסחאות כלליות ועקרונות מופשטים אלא בירידה לפרטי פרטים של מקרים ובירור וליבון הלכתי כיצד באים העקרונות הכלליים של האיזון בין הזכויות לידי ביטוי במצבים שונים ובהזדמנויות מגוונות.